מה נעשה עם כל הבחירות האלה?

מַדָע

עוד הוכחה למשבר הדמוקרטיה הנישא על גבי פייק ניוז. חוקרי מדעי המדינה מאוניברסיטת תל אביב מזכירים לנו שעד לא מזמן לא היה מקובל שהאופוזיציה נמנעת משיתוף פעולה עם הממשלה גם בנושאים מוסכמים, זה לדבריהם עוד סימפטום לשקיעה של ישראל במדד הדמוקרטיה

האם אנחנו נחשבים לשיאני מערכות הבחירות? מתי תיגמר לנו, האזרחיות והאזרחים בישראל, הסבלנות כלפי המערכת הפוליטית? והאם האופוזיציה האחרונה הגזימה, או שהיא פשוט עשתה את עבודתה? לקראת (עוד) ביקור בקלפי, ד”ר יעל שומר וד”ר אלון יקטר מבית הספר למדע המדינה ויחסים בינלאומיים בפקולטה למדעי החברה ע”ש גרשון גורדון, משתפים אותנו בתובנות שלהם.

עד כמה המצב שאנחנו חיים בו בשנים האחרונות בישראל, של בחירות בתדירות כל כך גבוהה, הוא ייחודי? האם זה קורה גם במדינות אחרות?

“עד סדרת הבחירות האחרונות ישראל לא הייתה שיאנית בהליכה לבחירות. בממוצע הלכנו לבחירות כל 3.3 שנים. 4 מערכות הבחירות והחמישית המתקרבת שינו את התמונה, הובילו את ישראל לתחתית הסולם ואכן מצביעות על הליך של משבר מוסדי-פוליטי-חברתי-ומנהיגותי. ‘השגנו’, במובן השלילי, מדינות כמו פורטוגל, איסלנד, הולנד ויפן, שהתאפיינו בטווח קצר יותר בין בחירות לבחירות”, אומרת ד”ר שומר. “עם זאת, כאשר משווים למדינות אחרות צריך לזכור שהזמן החוקי המרבי בין מערכת בחירות אחת לשנייה שונה. באוסטרליה למשל, מדובר בשלוש שנים ובבריטניה חמש. וכמובן שלא ניתן להשוות בין משטרים פרלמנטריים כמו ישראל, למשטרים נשיאותיים כמו ארה”ב שבהם מועד הבחירות קבוע”, היא מוסיפה. 

“אחת התובנות המרכזיות במחקר העדכני של מדע המדינה, במיוחד לאחר התחזקות הפופוליזם באירופה ושנות כהונתו של הנשיא טראמפ בארה”ב, היא שהסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה מגיעה מבפנים, מתוך השיטה עצמה. אולם מאז קריסת ברה”מ, הדמוקרטיה המערבית נשארה צורת המשטר הלגיטימית היחידה. היו מי שראו בכך ניצחון הטוב המוחלט ואחרית הימים (מדען המדינה פרנסיס פוקויאמה כינה זאת בהתרגשות “קץ ההיסטוריה”), אך עם הזמן, האיום הישן התחלף באיום חדש: שחיקה מתמשכת של השיטה וכלליה על ידי מי שמשתתף בה”, מסביר ד”ר אלון יקטר.

לדבריו, אחת הבעיות המרכזיות היא שחיקת כללי המשחק המקובלים, בפרט הנכונות לחלוק כוח עם יריבים פוליטיים, לכבד זרועות שלטון נוספות ולא לשבור את הכלים לאחר הפסדים. “המשבר בישראל מאז 2019 הוא דוגמה מובהקת לשחיקה כזו. מערכות הבחירות התכופות וחוסר הנכונות להתפשר משקפות ניסיון לשנות את כללי המשחק אחרי הפסד. במקומות אחרים, דוגמת פולין, הונגריה ואפילו ארה”ב, צעדים כאלו התרחבו בהמשך להגבלות ממשיות של מוסדות השלטון על ידי הממשלה, בהן ריסון בתי המשפט, החלשת האופוזיציה, פגיעה בזכויות אזרח, הגבלת העיתונות החופשית ומוסדות החברה האזרחית ועוד. לשמחתנו, ישראל עדיין רחוקה משם, ואולם, התמשכות חוסר היציבות השלטונית וחוסר הכבוד לכללי המשחק עלולים לשחוק באופן אנוש את האמון והלגיטימיות של הציבור בשיטה הדמוקרטית, ולסלול את הדרך לפירוק משמעותי יותר של רכיביה”.

במובן הזה, לדברי ד”ר יקטר המשבר הישראלי אמנם ייחודי, אבל מצטרף למגמות דומות ברחבי העולם המערבי: ה’טראמפיזם’ וההסתערות על גבעת הקפיטול בארה”ב, פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי, עליית כוחות פופוליסטיים ואנטי דמוקרטיים באירופה ועוד, שמבטאים משבר ממשי בדמוקרטיה המערבית וצורך ללמוד ולהבין את הבעיות שמובילות לכך ואת הפתרונות האפשריים.

ד"ר יעל שומר וד"ר אלון יקטר. צילום: דוברות אוניברסיטת תל אביב
ד”ר יעל שומר וד”ר אלון יקטר. צילום: דוברות אוניברסיטת תל אביב

“עולם ללא ממשלה מתנהל לפי חוקי הג’ונגל שבהם החזק מנצח. במילים אחרות, כל עוד הממשלה נוכחת-נפקדת הפגיעה היא משמעותית, במיוחד באוכלוסיות מוחלשות שזקוקות לסיוע אל מול קבוצות בעלות כוח כלכלי ופוליטי רב”

נשמע מצב די עגום. אבל האם יש לכך השפעות ממשיות עלינו, האזרחיות והאזרחים בישראל?

“התשובה היא כן, וההשלכות הן חריפות: פגיעה באמון הציבור במשטר הדמוקרטי, קושי בניהול משרדי הממשלה על רקע תחלופת שרים וחוסר הוודאות שמאפיינים את המערכת, הקצנת הפילוג בין חלקי העם ועוד”, אומרת ד”ר שומר. “אובדן האמון במערכת הפוליטית ובמשטר הדמוקרטי מתבטא בעיקר בתחושת הניתוק בין העם למנהיגיו, שהולכת וגואה, החרפת הקיטוב וחוסר טיפול שורשי בבעיות יסוד במדינה. דוגמה עצובה למצב הזה קיבלנו רק לאחרונה עם חוסר הנכונות של האופוזיציה להעביר את חוק המטרו, שהיה אמור אמור לייצר את התשתית החוקית להתנעת אחד הפרויקטים הגדולים והיקרים ביותר בישראל – הקמת רכבת תחתית בגוש דן. חוסר היכולת של המערכת הפוליטית לטפל משבר הדיור, משבר התחבורה, יוקר המחייה וקצב האינפלציה, משבר מערכת החינוך ועוד, עלולים להוביל לירידה באחוזי ההצבעה. בחוג למדע המדינה אנו חוקרות וחוקרים מה הסיבות למשברים מהסוג הזה את ההשלכות שלהם. לדוגמה, הסיבות החברתיות לחברה משוסעת עם קוטביות גואה, הסיבות המוסדיות של שיטת הבחירות והממשל בישראל כגון חוקי פיזור הכנסת, הקשר של אי העברת תקציב לפיזור הכנסת והליכה לבחירות מוקדמות, או אפילו גורמים מנהיגותיים-אישיים (לדוגמה, ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, שמוכן להקריב נורמות של תרבות פוליטית לטובת מטרה אחת – הפלת הממשלה)”.

“המשבר במערכת החינוך, המחסור בתקנים במערכת הבריאות, משבר האקלים – כל אלה מציבים אתגרים מידיים והטיפול בהם אינו יכול לחכות”, מוסיף ד”ר יקטר. “הבעיות הללו דורשות ממשלה אקטיבית שתנהל אותן, ומספיק שלא מתקבלות החלטות במשך כמה שנים כדי לפגוע ברמת החיים של אזרחי המדינה לטווח הארוך. כפי שזיהו פילוסופים פוליטיים עוד במאה ה-17 וה-18, עולם ללא ממשלה מתנהל לפי חוקי הג’ונגל שבהם החזק מנצח. במילים אחרות, כל עוד הממשלה נוכחת-נפקדת הפגיעה היא משמעותית, במיוחד באוכלוסיות מוחלשות שזקוקות לסיוע אל מול קבוצות בעלות כוח כלכלי ופוליטי רב”. 

“הפסילה המוחלטת של פשרה מצד מי שאינו בממשלה מפרק את הרעיון הבסיסי של ריבוי קולות ושיתופי פעולה, ומייצר במקום מערכת מקוטבת ומשותקת כפי שאנו רואים כיום”

מאז שקמה הממשלה הנוכחית, האופוזיציה שמה לה למטרה להפיל כל חקיקה של הקואליציה, ללא קשר לאידיאולוגיה או לייצוג של המצביעים. האם זה תקין?

“חוקית זה תקין, אבל פוליטית ותרבותית-ערכית אינני זוכרת אופוזיציה שנהגה כך”, אומרת ד”ר שומר. 

“מצד אחד, צריך לומר שלגיטימי ומקובל שהאופוזיציה מתנגדת ונאבקת במדיניות הממשלה, בתקווה לזכות חזרה בשלטון. במידה רבה, מדובר בעקרון יסודי של הדמוקרטיה. מצד שני, הבעיה נוצרת כאשר האופוזיציה שוברת את כללי המשחק. למשל, בכנסת האחרונה, סירבה האופוזיציה להשתתף בוועדות הכנסת, שיש להן תפקיד חשוב בפיקוח הכנסת על הממשלה. היא סירבה להכיר בלגיטימיות הממשלה ולעתים קרובות לא שיתפה פעולה גם בנושאים בעלי הסכמה רחבה”, אומר ד”ר יקטר.

“הדמוקרטיה הישראלית מתנהלת לפי השיטה הייצוגית-יחסית, שבה המושבים בפרלמנט מתחלקים לפי מספר הקולות היחסי שקיבלה כל מפלגה בבחירות. כפי שהמחקר במדע המדינה מלמד אותנו, השיטה הזו מייצרת מערכת עם הרבה מפלגות קטנות-בינוניות, שמאפשרת ייצוג להרבה קולות וקבוצות חברתיות (וזאת להבדיל משיטות רובניות, כמו בארה”ב, שבהן יש שתי מפלגות גדולות וחזקת אך חסר ייצוג משמעותי לקבוצות מיעוט קטנות). ריבוי הקולות והמפלגות בישראל אמנם מגביר את הייצוג, אבל גם דורש פשרות ושיתופי פעולה בין השחקנים השונים. למעשה, זוהי אחת המעלות של השיטה הזו והסיבה שחוקרים רבים ממליצים עליה למדינות משוסעות כמו ישראל. הפסילה המוחלטת של פשרה מצד מי שאינו בממשלה מפרק את הרעיון הבסיסי הזה ומייצר במקום מערכת מקוטבת ומשותקת כפי שאנו רואים כיום”, הוא מסכם.

Leave a Reply

Your email address will not be published.