למרות הכישלון בבג”ץ: זו ההצלחה הגדולה ביותר של המאבק במאגר הביומטרי

טֶכנוֹלוֹגִיָה

זה האות האחרון לעת עתה, אולי בכלל, במאבק חברתי וציבורי שהתנהל זה כעשור וחצי. כנראה אחד המאבקים הציבוריים הממושכים בישראל, ובוודאי הממושך ביותר שעוסק בנושאי טכנולוגיה ופרטיות. הוא כלל עבודה מאומצת וממושכת של משפטנים, פעילי פרטיות, מדענים ומחוקקים במטרה מרכזית אחת: למנוע את הקמתו או, משהוקם, להביא לסגירתו של המאגר שלתפיסת מתנגדיו מסכן את הפרטיות וזכויות האזרח של אזרחי ישראל מעצם קיומו. זאת, הן בגלל הכוח הבלתי-מידתי שגישה למאגר מקיף שכזה מעניקה למדינה והן בגלל הנזקים הבלתי ניתנים לתיקון שייגרמו במקרה שהוא ידלוף (ובעבור המתנגדים השאלה היא לא אם ידלוף, אלא מתי).

לאור זאת, ההחלטה של בג”ץ אתמול מהווה חותמת סיום למאבק ציבורי זה. השופטים אמנם לא דחו את העתירות אלא רק מחקו אותן, ובכך השאירו סדק צר בדלת להגשה מחודשת בעתיד, אם וכאשר יתקבל עוד מידע (בעייתי, בהתחשב בכך שהמדינה שחולשת על מידע רלוונטי לעתירה לא עושה מאמצים מיוחדים על מנת להנגיש אותו למתנגדי המאגר). אבל העוסקים במלאכה מגלים סקפטיות כי ישועה כלשהי בנושא תגיע מבג”ץ, ומעריכים שבית המשפט בכל מקרה לא יקבל החלטה לביטול חקיקה ראשית של הכנסת במקרה זה. השופטים, אם נשאר להם רצון להתעמת עם הכנסת והממשלה, יעדיפו לתפיסתם לעשות זאת בנושאים שהם עצמם רואים כמהותיים יותר.

זירת המאבק בכנסת עדיין קיימת, אבל רק מבחינה תיאורטית. עו”ד יהונתן קלינגר, שהוביל את ניהול העתירה המרכזית, אף הביע תקווה שלאחר הבחירות תקדם הכנסת החדשה חוק לסגירת המאגר. אך מדובר כנראה בתקוות שווא: ישראל בעיצומו של טלטול פוליטי מתמשך נוסף, וגם לאחר הבחירות בנובמבר אין ודאות שיהיו כאן כנסת וממשלה מתפקדות. ובכל מקרה, קשה לראות איך ממשלמת ימין-מרכז או ממשלת ימין-מלא (התרחישים הסבירים ביותר לממשלה), מקדמת חקיקה לביטול המאגר. מה גם שכמו בכל פרויקט בסדר גודל שכזה, הסטטוס-קוו משחק תפקיד מרכזי ומרגע שהוא רץ ופועל האפשרות לבטלו, בוודאי דרך חקיקה, שואפת לאפס.

המאגר הביומטרי, אין ברירה אלא להודות בכך, כאן כדי להישאר, וכנראה ילווה אותנו עוד עשורים רבים. כבר היום הרוב הגדול של האזרחים נמצא במאגר, כאשר עד 2024 צופה המדינה שכמעט כולם ייכנסו אליו. כמה מתנגדים מועטים, אלו שפעלו והנפיקו דרכון ותעודת זהות לא ביומטריים קבועים ביום האחרון שניתן היה לעשות זאת, ביוני 2017, יצליחו לשרוד מחוץ למאגר עד 2027. ואחר כך? אולי רק מעט מהקיצונים שבקיצונים, שמוכנים לוותר על זכויות כמו נסיעה לחו”ל או הצבעה בבחירות רק כדי לא להיכנס למאגר. המאבק, בכל הנוגע למטרה המרכזית שלו, נכשל.

אבל זה לא אומר שהמאבק נגד המאגר הביומטרי הוא כישלון מוחלט. ב-13 השנים שבהן אני עובד ככתב טכנולוגיה של “כלכליסט”, סיקרתי מקרוב את הליכי החקיקה והקמת המאגר ואת המאבק נגדם (למען הגילוי הנאות, יש הכרח לציין שלאורך השנים פיתחתי קשרי ידידות ועבודה קרובים עם רבים מהפעילים נגד המאגר). ומנקודת מבט זו, אפשר לזהות לא רק כישלון כי אם גם לא מעט הצלחות נקודתיות, מעשיות ועקרוניות כאחד.

אחת ההצלחות הראשונות של המאבק היא עצם קיום פיילוט לפני הפיכת המאגר לקבוע ומחייב. הצלחה זו רשומה על שמו של מיכאל איתן, אז שר באחת ממשלות נתניהו, שהוביל מתוך הממשלה ועד לפרישתו התנגדות עקבית ונחרצת למאגר. אני זוכר היטב איך אני ודוברו אז, ניר הירשמן, עמדנו לצדו בשעה שתפר את פשרת הפיילוט שדחתה את המאגר למנדטורי בכמה שנים.

לכאורה, ניצחון זוטא. בפועל, הישג משמעותי. הפעלת המאגר במתכונת מצומצמת בתחילה אפשרה לזהות ולהתגבר על מחלות ילדות, לתקן חלק מהכשלים בשעה שהפעילות מוגבלת למספר אזרחים קטן, ולמנוע מחדלים שהיו בוודאי נגרמים לו המאגר היה מופעל על מלא למן השלב הראשון.

דחייה זו אפשרה להמשיך את המאבק לעיצוב דמות המאגר לכשיופעל בצורה מלאה בסופו של דבר, וסייעה לרשום הישג משמעותי נוסף: כשהפך המאגר למנדטורי ב-2017, החובה לצרף אליו טביעות אצבע בוטלה, ואזרחים יכלו לבחור האם להכליל את טביעותיהם במאגר או להסתפק בתמונות פנים (בתוספת “עונש” שמי שמספק תמונות פנים בלבד מקבל תעודה עם תוקף לחמש שנים במקום עשר). שינוי זה, שנקבע כשלב ביניים עד שהטכנולוגיה תאפשר מאגר מבוסס תמונות פנים בלבד, הגביל את מסוכנותו של המאגר בכך שצמצם את מספר טביעות האצבע שהכיל ונתן לאזרחים ברירה עד כמה הם מוכנים לסכן את פרטיותם וביטחונם האישי.

הוא גם הוביל לכך שבמאי האחרון קבעה הכנסת שהחל משנה הבאה לא יצורפו עוד טביעות אצבע למאגר, שיהפוך למאגר תמונות פנים בלבד. החלטה זו, ספק אם היתה מתקבלת לולא המאבק העיקש של מתנגדי המאגר, שלכל אורך הדרך חשפו כשלים ובעיות בתכנונו ובהפעלתו ופעלו לשמר את העיסוק התקשורתי בו. המאבק, אף שנכשל במטרה המרכזית שלו, הצליח בסופו של דבר להביא להפעלת מאגר מצומצם יותר, כזה שהסיכון שהוא מייצג נמוך הרבה יותר.

להישגים פרקטיים אלו מצטרף הישג עקרוני משמעותי במיוחד: המודעות הציבוריות לסיכוני אבטחה ופרטיות שנובעים משימוש במידע ביומטרי. כשיצאו לדרך המהלכים בכנסת להקמת מאגר ביומטרי, הידע הציבורי בנושא שאף לאפס וכך גם העניין בתחום. מחוקקים, עיתונאים ואזרחים לא הכירו את הסוגיה, לא הבינו עד כמה היא קריטית לחייהם. מובילי החקיקה, ובראשם יוזם המאגר הביומטרי מאיר שטרית, קיוו כנראה להעביר את זה מתחת לראדר, מהר מהר לפני שמישהו יבין מה קורה.

פעילי פרטיות וזכויות אזרח בראש, דוגמת האקטיביסט צבי דביר, עו”ד יהונתן קלינגר, עו”ד אבנר פינצ’וק מהאגודה לזכויות האזרח, פרופ’ קרין נהון מאוניברסיטת רייכמן, פרופ’ אלי ביהם מהטכניון ואנשי הטכנולוגיה דורון אופק ודורון שקמוני, הבינו שיש כאן סוגיה מהותית והחלו להתגייס למאבק. כשהם מלווים בראשית הדרך בעיתונאי הטכנולוגיה אז של אתר ynet, ובפרט גל מור וניב ליליאן, הם השיקו קמפיין ציבורי לחינוך האזרחים לגבי משמעות הקמת המאגר, ובמקביל פעלו מול מחוקקים על מנת לסכלו.

ההצלחות המעשיות הן תוצאה של קמפיין זה, וכך גם ההצלחה העקרונית: הפיכת נושא הפרטיות והכלים הביומטריים לסוגיה שנמצאת בראש מעיניהם של הציבור והתקשורת. יש, כמובן, עוד גורמים אחרים מהותיים שסייעו לשינוי תפיסתי זה, אך המאבק נגד המאגר הביומטרי הוא הראשון והמשמעותי מביניהם, וכזה שייחודי לישראל.

את התוצאה של שינוי זה ניתן להרגיש כיום, כאשר נעשים ניסיונות מצד המדינה לקדם חקיקה בעייתית נוספת בעל הקשרים ביומטריים. הדוגמה הבולטת ביותר היא תזכיר החוק שאמור להקנות למשטרה סמכות להציב מצלמות זיהוי פנים ביומטריות במרחב הציבורי ללא כל פיקוח חיצוני. תזכיר החוק נתקל בהתנגדות ציבורית רבה כבר עם חשיפתו לפני שנה, וגרף מספר שיא של 5,652 הערות ציבור באתר החקיקה הממשלתי.

עבודת החינוך האיטית והעקבית שנעשתה עם תחילת המאבק נגד המאגר הביומטרי, ושהקשתה על המאמצים לסכלו בשנים הראשונות, נתנה את אותותיה מיד במקרה זה והביאה להתנגדות כה משמעותית, שתזכיר החוק ירד למחתרת למשך כמעט שנה. וגם כשחזר לפני כמה שבועות בדמות דיון בוועדת השרים רשם סיקור ביקורתי מקיף ורחב. הוא אמנם אושר בוועדה להמשך חקיקה, אך לא בלי ביקורת חריפה שכבר אז הבטיחה שהדרך לקריאה שנייה ושלישית לא תהיה פשוטה. ועתה, עם התפרקות הממשלה וחזרה לבחירות, גם החוק הזה חוזר למגירה לתקופה לא ידועה.

יכול להיות שזה היה קורה בכל מקרה, לולא פירות המאבק נגד המאגר הביומטרי. אבל אני נוטה לחשוב שבלי המודעות הציבורית שהיה יוצר מאבק זה, אף אחד לא היה שם לב לחוק או מתרגש ממנו, והמדינה היתה יכולה להעביר אותו בקלות ובמהירות תוך שהיא מסתמכת על הבורות של הציבור והמחוקקים בתחום.

גם את המאבק הערני, הסוער והנחוש נגד השימוש בכלי המעקב של השב”כ נגד אזרחים חפים מפשע בתחילת מגפת הקורונה, ואת הפסיקה של בג”ץ שבסופו של דבר אילצה את המדינה להפסיק את השימוש בכלי, ניתן לקשור למאבק במאגר הביומטרי שהכשיר את הדרך וחינך את הציבור, התקשורת והמחוקקים לחשיבות של סוגיות פרטיות ומעקב מצד המדינה.

המאבק אולי נכשל בסיכול פעילות המאגר הביומטרי, אבל הצליח במטרה העקרונית של הצפת הסוגיה ויצירת מודעות מתמשכת אליה. התוצאה היא אמנם מדינה שיש בה מאגר ביומטרי, אבל כזו שבה ארגון ביון חשאי כבר לא מפעיל את כלי המעקב העצמתיים שלו בצורה רחבה נגד כלל האוכלוסייה, שבה למשטרה אין עדיין סמכות לרשת את רחובות הערים במצלמות ביומטריות, ושאין בה אלף ואחת דברים אחרים שאפשר רק לדמיין את טיבם ושהיו מקודמים בוודאי לולא החשש מהתנגדות ציבורית רחבה (ומנגד, יש בה שימוש של המשטרה במערכת זיהוי לוחיות רישוי ובתוכנות ריגול דוגמת פגסוס של NSO בלי הסמכה חוקית מתאימה, אולי מכיוון שידעו במשטרה שהסיכוי להעביר חקיקה כזו, בוודאי במהירות ובקלות, הוא אפסי).

כשמסתכלים על זה כך, המאבק נגד המאגר הביומטרי הוא בכלל לא כישלון. זו הצלחה אדירה, שמפירותיה נהנה עוד עשורים לבוא.

Leave a Reply

Your email address will not be published.