הדבורים חוזרות למשחק

הסיפורים הטובים ביותר מַדָע

חוקרים בארצות הברית שיפרו את העמידות של דבורי דבש נגד טפילים המסכנים כוורות, ומחקר ראשוני מראה שהדבורים המושבחות אכן שורדות יותר

אוכלוסיות של דבורי דבש בעולם סובלות כנראה מפגיעה קשה בשנים האחרונות, עקב שילוב של גורמים מזיקים, בהם חשיפה לחומרי הדברה המיועדים נגד חרקים מזיקים, שינויי אקלים ואירועי מזג אוויר קיצוניים, וכן מחלות וטפילים. אחד הטפילים המזיקים ביותר הוא אקרית הוורואה (Varroa destructor), הגורם לקריסה של מושבות דבורים

בגלל חשיבותן הרבה של הדבורים משקיעים חוקרים מאמצים רבים בפיתוח דרכים להגן עליהן. בעבר ניסו להשתמש בפטרייה התוקפת את האקרית, וכעת חוקרים מאוניברסיטת מינסוטה פיתחו זן של דבורים עמידות לטפיל. במחקר שפורסם בכתב העת המדעי Scientific Reports, מצאו החוקרים כי דבורים שעברו השבחה גנטית היו עמידות יותר בפני הטפיל והציגו נתוני הישרדות גבוהים פי שניים בהשוואה לדבורים מסחריות.

דבורת דבש עם אקריות ורואה | צילום: MARYANN FRAZIER / SCIENCE PHOTO LIBRARY
אחד הטפילים המזיקים ביותר ברמת הפרט, הכוורת והאוכלוסיה. דבורת דבש עם אקריות ורואה | צילום: MARYANN FRAZIER / SCIENCE PHOTO LIBRARY

על הדבש ועל ההאבקה

הדבורים נמנות עם החרקים החשובים ביותר לחקלאות. מעבר לעובדה שהן מייצרות דבש, יש להן חשיבות רבה בהאבקת צמחים המשמשים כגידולים חקלאיים. הדבורים, בהן דבורי הדבש, אחראיות להאבקה של צמחים המספקים כשליש ממזונה של האנושות, ובכלל זה פירות, ירקות, זרעים המשמשים להפקת שמן, קטניות ועוד. בכל שנה חקלאים משחררים דבורים במטעים שלהם כדי להגביר את תהליך ההאבקה ואת ייצור  הפירות שאנו אוכלים. 

אקרית הוורואה היא אחד הגורמים העיקריים לפגיעה בכוורות. הטפיל, שהוא קרוב רחוק של הקרציות, מוצץ את ההמולימפה, הנוזל המקביל לדם, אצל הזחלים ואצל הדבורים הבוגרות, וכך משפיע על התפתחות הזחלים ועל תפקוד הבוגרות. הוא אף עלול להדביק את הדבורים בנגיפים, הגורמים בין השאר לעיוות הכנפיים, מה ששולל מהדבורים את היכולת לאסוף מזון. פגיעת הטפיל גורמת נזק קשה לדבורים ברמת הפרט, ברמת הכוורת וברמת האוכלוסייה כולה.

גידול דבורי הדבש המסחרי בארצות הברית מבוסס כמעט כולו על דבורת הדבש האיטלקית, (Apis mellifera ligustica), תת-מין שטופח עם השנים והניב דבורים המייצרות כמות גדולה של דבש, מותאמות למגוון תנאי מזג אוויר, והן בעלות מזג נוח, כלומר יחסית אינן תוקפניות. ואולם, הן פגיעות מאוד לטפיל בהשוואה לזנים או תת-מינים אחרים, שפיתחו התנהגויות המפחיתות את ההדבקה, כמו ניקוי עצמי של הפועלות, המסירות מעצמן את הטפילים. 

בשנים האחרונות פיתחו חוקרים בארצות הברית זן חדש של דבורים איטלקיות, בעלות התנהגות שאמורה לשפר את התגוננותן בפני הוורואה. החוקרים טיפחו דבורים כאלה בשיטות השבחה מסורתיות, שבהן בכל דור בוחרים את הפרטים בעלי ההתנהגות הרצויה, ומאפשרים להם להתרבות. זה קצת יותר מורכב עם דבורי דבש, שם רק המלכה והזכרים מתרבים, אבל אפשרי. אחרי כמה דורות של השבחה העמידו החוקרים את הזן למבחן, והמחקר הנוכחי בחן את עמידותן של כמה עשרות כוורות כאלה לאקרית, בהשוואה לדבורי הדבש האיטלקיות הרגילות. 

כוורת של דבורת הדבש האיטלקית | צילום: Sara Mountain, Shutterstock
מייצרות הרבה דבש ובעלות מזג נוח, אבל אינן עמידות לוורואה. כוורת של דבורת הדבש האיטלקית | צילום: Sara Mountain, Shutterstock

כוורת חוזרת

החוקרים הציבו את כוורות הניסוי במטעי שקדים, שכן הדבורים הן מאביקות חשובות על עצים אלה. חלק מהכוורות הועברו במהלך חצי שנת הניסוי בין אתרים בדרום דקוטה, במיסיסיפי ובקליפורניה, וקבוצת ביקורת של כוורות הושארה באזור אחד, במיסיסיפי, במשך כל התקופה. הם בדקו את שרידות הכוורות, ובאלו ששרדו – את כמות הטפילים, את רמת ההדבקה של הדבורים בכמה נגיפים וכן את כמות הדבש שהדבורים ייצרו. 

בתום חצי שנה מצאו החוקרים כי שרידות כוורות הדבורים והמלכות שלהן הייתה כפולה אצל הדבורים המושבחות: 60 אחוזים מהכוורות שרדו, לעומת 30 אחוז מהכוורות של הדבורים הרגילות. בהתאם לכך, גם הרמות של טפיל הוורואה היו נמוכות במחצית בכוורות של הדבורים המושבחות, וכך גם רמות ההדבקה בשלושה נגיפים שמעבירות האקריות האלה. לעומת זאת, בנגיף שהוורואה לא מעבירה, לא נמצא הבדל ברמת ההדבקה בין שתי אוכלוסיות הדבורים. לא נמצא הבדל משמעותי גם בכמות הדבש ששתי האוכלוסיות ייצרו. 

תוצאות הניסוי אמנם חיוביות, אך נדרש עוד מחקר רב בנושא. יש להכיר טוב יותר את התכונות של הדבורים המושבחות לפני שיהיה אפשר לעשות בהן שימוש חקלאי נרחב, ולבחון בין השאר את עמידותן בתנאי מזג אוויר קשה, את איכות הדבש שלהן, ועוד. אפשר גם לשקול את המשך ההשבחה שלהן, אך לעיתים הטיפוח של תכונה מסוימת עלול לבוא על חשבון תכונות אחרות. לדוגמה, דבורי הדבש האפריקאיות, שנוצרו מהכלאה של דבורת הדבש האיטלקית ותת-מינים “מערביים” נוספים עם דבורת דבש אפריקאית (Apis mellifera scutellata) עמידות יחסית בפני אקרית הוורואה, אך הן תוקפניות מאוד, וקשה יותר להשתמש בהן לצרכים חקלאיים. עם זאת, המחקר החדש מסמן כיוון מבטיח בהתמודדות של הדבורים עם אקרית הוורואה ועם טפילים נוספים המאיימים על אוכלוסיות הדבורים ועל המזון של כולנו. 

Leave a Reply

Your email address will not be published.